נחום נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב מיום 15.10.12 (כב' השופט בדימוס יהודה גרניט), בו נדחתה תביעת המבקש כנגד המשיבה.

רקע

ביום 25.9.06 ארעה תאונה בין רכב המבקש, לבין רכב אחר שבוטח בחברת הביטוח איילון.

ביום 18.2.07 הודיע המבקש למשיבה - אשר ביטחה את רכבו - כי היה מעורב בתאונה הנ"ל.

ביום 25.2.08 ניתן כנגד המבקש פסק דין בהליך אחר, בו תבעה חברת הביטוח איילון את המבקש בגין נזקים שנגרמו למכונית המבוטחת על ידה בתאונה הנ"ל, ונפתח כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל.

לאחר שהודיע המבקש למשיבה על מתן פסק הדין הנ"ל בתביעת איילון נגדו, שילמה המשיבה למבקש את סכום הנזק הממשי (סכום קרן החוב) אולם סרבה לשלם לו את החיובים הנוספים שחויב בפסק הדין בתביעת איילון כגון שכ"ט עו"ד והוצאות, הפרשי הצמדה וריבית ואגרה וכן הוצאות בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "החיובים הנוספים"). זאת מאחר והמבקש לא הודיע לה על תביעת איילון נגדו אלא כשנה לאחר שניתן בה פסק הדין.

הטענה המרכזית של המבקש בבר"ע, היא שפסק הדין נושא הבר"ע מבוסס על הקביעה המוטעית לפיה הודיע המבקש למשיבה על התאונה רק בשנת 2009, לאחר שכבר ניתן נגדו פסק דין בתביעת איילון, בעוד שעל פיה הודאת המשיבה והחומר שהוצג עולה שהמבקש הודיע למשיבה על התאונה בתחילת שנת 2007.

דיון

לאחר שעיינתי בבר"ע על נספחיה ובתגובת המשיבה לבר"ע, החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לתת ביד הצדדים הליך יעיל, פשוט ומהיר, שמאפשר להביא לסיום המחלוקת ללא שיהוי, בתביעות אשר עלותן הכספית נמוכה, ולפטור את הצדדים בכל הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה רגילה (ראו גם: רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, 17.3.09).

תכלית זו מנחה גם את ערכאת הערעור בבואה לשקול מתן רשות ערעור על פסק הדין.

התערבות ערכאת הערעור בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות תהיה מוצדקת רק במקרים חריגים בהם נמצאה טעות גלויה על פניה בפסק, או כאשר מדובר בשאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה ורצוי שלא להנציח פסק דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות (ראו: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 826).

המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם חריגים.

אמנם, כפי שטוען המבקש בבר"ע, מתגובת המשיבה לבר"ע (וגם מכתב הגנתה) עולה שהמבקש הודיע לה לראשונה על מעורבותו בתאונה בתחילת שנת 2007, ולא בשנת 2009 כפי שנקבע בפסק הדין נושא הבר"ע.

יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בתוצאה אליה הגיעה ערכאה קמא בפסק הדין.

הטלת האחריות לגבי החיובים הנוספים לפתחו של המבקש בפסק הדין נושא הבר"ע, מבוססת גם על הקביעה - שאינה עוד במחלוקת - לפיה המבקש לא הודיע למשיבה על דרישת ועל תביעת איילון נגדו בתוך זמן סביר אלא רק כשנה לאחר שניתן נגדו פסק הדין בתביעת איילון, אחרת לא היה מחויב בחיובים הנוספים שהוטלו עליו.

בכל הנוגע לטענה הנוספת של המבקש בבר"ע, לפיה המשיבה לא הוכיחה שהמבקש קיבל את כתב התביעה בתביעת איילון נגדו או את פסק הדין שניתן בה - המקום להעלותה אינו במסגרת ההליך דנן. על פניו פסק הדין שניתן בתביעת איילון הינו חלוט גם לא נטען בבר"ע שהמבקש נקט הליך לביטולו מה גם שהמשיבה לא היתה צד לאותו ההליך.

לאור האמור לעיל - בקשת רשות הערעור נדחית.

לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.